רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ"ד ע"א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה.

ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו.

ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם.

רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.